הקדיש את חייו עבור הדבורים, והפך להיסטוריון של הענף בארץ

משה פאר הוא ממשפחת מייסדי ענף הדבש. כשעלה לתיכון, כמו כל תלמידי נס ציונה אז, עבד עם אביו בפרדסי המשפחה ובטיפול בדבורים. אחרי שהשתחרר מהצבא, ביקש מאביו להתפצל מהמפעל המשפחתי, ולעמוד בזכות עצמו, וכך היה. הוא הלך והתמקצע בתחום, ונחשב למורה דרך בגידול הדבורה
"בעמק השושנים נס-ציונה לא חדל זמזום הדבורה. על סמל המושבה, שהיום היא עיר, חרותים פטיש, פרי הדר ודבורה. נאחל למושבה שהלמות דופק היצירה תגבר ותלך, שריח השדה אשר בירכו ה' לא ייפסק בכל מרחביה ושירת הדבורה תשמע גם בעתיד ויהי זכר הראשונים מקור עידוד והשראה לממשיכים". כך כתב לפני 70 שנה אריה פצ'ורניק, נכדו של ראובן לרר, מייסד נס ציונה. מנעוריו ועד מותו דאג משה פאר, בנו של פצ'ורניק, שהדבורה תמשיך להצדיק את מקומה המכובד בסמל העיר. בחודש שעבר הלך פאר לעולמו והוא בן 76, מותיר אחריו מורשת מפוארת של גידול דבורים ואוצר הכולל את תיעוד ההיסטוריה של נס ציונה ושל ענף הכוורנות, בכתובים ובמוצגים.
משה נולד ב-1945 לאריה וחנה פצ'ורניק, בן זקונים אחרי שתי בנות. הוא היה נינו של ראובן לרר, מייסד המושבה נס-ציונה בשנת 1882 ונכדה של פנינה פ'צורניק, בתו הבכורה של לרר. פנינה נודעה באזור נס ציונה כ"פרשית על הסוס הלבן"; שומרת נועזת בתחום שהיה גברי באותם ימים של ראשית המאה הקודמת. פנינה הייתה דמות מרכזית ביישוב, וכשתושבי נס ציונה והסביבה היו מגיעים לביתה, הייתה מכבדת אותם בפרוסת עוגה וכוס תה רותח ולאחר מכן אף מעניקה להם הדרכה ועצה טובה. מספרים כי הסמובר עם המים החמים פעל לאורך כל שעות היממה. ב-1917 יזמה את הקמתה של "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל" שאיגדה לראשונה תחת קורת גג אחת את כל מגדלי הדבורים בארץ ישראל. בערוב ימיה דאגה להעביר לדור הצעיר את סיפור הקמתה והתבססותה של נס ציונה. תלמידי היישוב היו מגיעים לביתה כדי לשמוע מפיה את סיפורם של הראשונים. משה, הנכד, ראה עצמו כחוליה נוספת בשלשלת – כל חייו עבד בכוורנות ובמקביל אסף, תיעד ואצר מידע על תולדות ענף הכוורנות בישראל ועל נס ציונה.
בילדותו למד בבית הספר היסודי במושבה וכשעלה לתיכון למד בגימנסיה בראשון לציון, כמו כל תלמידי נס ציונה באותם ימים. במקביל עבד עם אביו בפרדסי המשפחה ובטיפול בכוורות הדבורים. אלון, בנו של משה, מספר כי "המשפחה חיה במה שנקרא 'הקיבוץ המשפחתי'. הם היו שמונה אחים ואחיות שהחזיקו במשותף את המשק המשפחתי וחיו כמו חמולה גדולה". אחרי שמשה השתחרר משירות צבאי בחיל הקשר, בו שירת גם כחייל מילואים בארבע מלחמות, הוא שב הביתה וביקש מאביו שיאפשר לו להתפצל מ"הקיבוץ המשפחתי" ולעמוד בזכות עצמו, וכך היה. לצד פרדס הדרים שטיפח, הוא הלך והתמקצע בתחום הכוורנות, וגידל דבורים באלף כוורות שפוזרו ברחבי הארץ והקים מכון לרדיית דבש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *